חברות כלכליות עירוניות,הבטים משפטיים,כלכליים,ציבוריים 

ד"ר דויד שוורץ: חברות ותאגידים עירוניים –כלכלה ומשפט בשלטון המקומי

תחום החברות העירוניות כלכליות בשלטון המקומי, מהווה למעשה תחום אינטרדיסציפלינרי המשלב

בין תחומי המשפט הכלכלה והמדיניות הציבוריות.

ד"ר דויד שוורץ: חברות ותאגידים עירוניים –כלכלה ומשפט בשלטון המקומי

תחום החברות העירוניות כלכליות בשלטון המקומי, מהווה למעשה תחום אינטרדיסציפלינרי המשלב

בין תחומי המשפט הכלכלה והמדיניות הציבוריות.

חברות עירוניות קיימות מאז קום המדינה (וחלקן גם לפני כן), כאחד מכלי הביצוע של הרשויות.

בעשור האחרון התרחב סקטור זה בצורה משמעותית. התרחבות זו, באה במקביל לדרישה של הממשלות להתייעלות והקטנת מעורבות ומימון הרשויות המקומיות בתחומים חברתיים וכלכליים כאחד (לדוגמא : שיכון ותעשיה, מוסדות לקשישים ועוד).

כיום, רשומות בשלטון המקומי כ – 360 חברות עירוניות (כ- 50% פעילות), כאשר כ – 80% מהן הינן חברות לפיתוח כלכלי אורבני, והשאר פועלות בתחומים שונים, כמוגדר ברשות המקומית הייעודית. הרשויות המקומיות מגלות עניין רב בכלי החברות העירוניות, לאור הפיתוח האורבני המואץ והצורך במענה מהיר, יזמי, יצירתי, גמיש ופשוט מהמערך המקובל במסגרת עירונית-ציבורית מסורתית. זאת בשילוב ההנחיות, הכללים והתפיסות המקובלים במסגרת מנגנונים ציבוריים.

זה מכבר השתנתה התפיסה של הרשויות המקומיות ואין הן רואות את יעודן רק באספקת שירותים מוניציפאליים מתוקף החוק.

בשנים האחרונות הצטברו לקחים המעידים על הצורך בבחינה וגיבוש של כללי משחק חדשים בסקטור החברות העירוניות , בהתאמה לאתגרים החדשים ולסביבה התחרותית.

בדרך כלל הגישה האקטיבית של חברות עירוניות נתפסת כלגיטימית ורצויה ע"י הממשל , אולם במקביל קיימת ערנות לצורך בבקרה להבטיח את שמירת המסגרות ואי שימוש לרעה במכשיר הנ"ל.

חברות עירוניות הן בדרך כלל חברות בבעלות הרשות המקומית, אחת או יותר, או בשותפות עם גורם אחר, ממלכתי, ציבורי או פרטי.

בהיות החברה העירונית חברה בערבון מוגבל, אין היא שונה מבחינה משפטית – עסקית מכל חברה בע"מ והיא פועלת כגוף עסקי לכל דבר ועניין. ככזו יש לה מספר יתרונות מובהקים על המערכת הבירוקרטית הקיימת.

החברה פועלת על בסיס עסקי, כמשק סגור, בעל מדדי הצלחה כלכליים .

הפעילות היא בעלת אופי משימתי ויעדים ברורים.

החברה העירונית מהווה משאב חשוב לפיתוח אורבני וליזמות בקרב הרשות המקומית. העברת פעולות מסוימות מהרשות לחברה העירונית מכילה יתרונות תפעוליים ויתרונות כלכליים.

הכוונה ביזמות עסקית – כלכלית ברשות המקומית, היא ליצור ולקדם פרוייקטים כלכליים לרווחת תושבי הרשות באמצעות משאבים עירוניים או משאבים ציבוריים ו/או פרטיים הנמצאים בגבולות הרשות המקומית ואשר קידומם יבטיח תשואה חיובית, ציבורית וכלכלית.

יתרונותיה של החברה העירונית על פני הרשות, הם בעיקר בדרבון יזמות כלכלית בתחומים שונים כגון : בניה, שיכון, תחבורה, ספורט, תרבות, נופש וכדומה.

הכוונה "בדירבון" הינה בכך שהחברה העירונית נמצאת למעשה בנקודת המפגש שבין צרכי השוק לבין מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות (פרנסי העיר) ובין בעלי ההון (היזמים).

החברה העירונית נמצאת למעשה בצומת שבין התחום העסקי בו ההתנהגות מוכתבת ע"י שיקולים של יעילות ורווח, לבין התחום השלטוני – ציבורי, בו השיקולים המנחים הם מינהל תקין ושמירה על אינטרס ציבורי.

החברה העירונית מסוגלת לזהות, ליצור ולעודד יוזמות כלכליות בתחומים בהם הסקטור הפרטי חושש להשקיע, מסיבות של סיכון עסקי גבוה, או חשש מפני עיכובים בירוקרטים (דהיינו "כשל שוק"). 

רוב החברות העירוניות מתבססות על גוף מצומצם בעל כח – אדם מינימלי ויעיל הקונה שירותים (אאוטסורסינג).

דרך זו הוכחה כלכלית והיא יעילה מבחינה עסקית וציבורית ומאפשרת התנתקות מהגוף נותן השרות מיד לאחר גמר ביצוע הפרויקט.

3. רשם החברות

רשם החברות היא יחידה ארגונית ברשות התאגידים העוסקת בהליכי הרישום של חברות בע"מ ושל שותפויות, ובאיסוף המידע שעליהן למסור בהתאם לחוק. עד להקמת רשות התאגידים פעלה היחידה כאגף במשרד המשפטים.

פעולותיו של רשם החברות נועדו לאפשר לציבור לממש את חופש ההתאגדות, ובין תפקידיו:

- רישום פרטי חברות חדשות.

- רישום שעבודים כנגד חברות, סילוקם או עדכונם.

- טיפול בהליכי פירוק חברות.

- בחינה וטיפול באפשרות הגדלת הון רשום של חברות.

תפקיד האגף, והעומד בראשו, הוא בעיקר אדמיניסטרטיבי – לקבוע אם נתמלאו הדרישות הקבועות בחוק לרישומי החברה. אך בכוחו מספר סמכויות אותן הוא יכול להפעיל ויכולות להשפיע על החברה. כגון: מתן שם לחברה – אם ראה הרשם כי השם מטעה או דומה לשם קיים אחר. כמו כן יכול הרשם לדרוש מחברה להעביר לידיו מסמכים הקשורים לפעולותיו. בסמכותו להפעיל סנקציות כמו קנס, במקרה והפרה חובות המוטלות עליה – כמו החובה להגיש דו"ח שנתי, ועוד.

לרשות האגף עומד מאגר מידע הפתוח לציבור הרחב, וזאת בהתאם למימוש עקרון הפומביות. כך יכול כל אדם המעוניין לקבל במשרדי הרשם, פרטים מסוימים על כל חברה – מי הם בעלי מניותיה, מנהליה, כתובתם ועיסוקם, מהו ההון העצמי של החברה, שנת הקמתה, מועד הגשת מאזניה, והאם יש לחברה שיעבודי נכסים או מחויבויות רשמיות אחרות.

מימון פעולות האגף נעשה על ידי תשלום אגרה שנתית הנגבית מכל חברה.

רשם החברות - הממונה על האגף - פועל מכח חוק החברות, התשנ"ט 1999, (פרק שלישי), פקודת רישום העסק ופקודת השותפויות, ומתמנה על ידי שר המשפטים, והוא אדם אשר כשיר לשמש כשופט שלום.

רשות החברות

רשות החברות הממשלתיות הוקמה ופועלת מכוח חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975. הרשות היא יחידת סמך של משרד האוצר ומהווה את גורם המטה הממשלתי לעניין חברות ממשלתיות, בנושא פיקוח הפרטה וביצוע שינויים מבניים בחברות.

הרשות אמונה על כ-100 חברות, ביניהן חברות ממשלתיות עסקיות ולא עסקיות, חברות בנות וחברות בבעלות מעורבת לממשלה ולגופים אחרים. בין החברות נכללות החברות מהגדולות והמורכבות במשק: חברת החשמל, התעשיה האווירית, תעש, רפא"ל, מקורות, חברות הנמל, רכבת ישראל, תשתיות נפט, מע"צ, קרנות ההשתלמות, החברות המשכנות ועוד.

תפקידי הרשות קבועים בסעיף 54 לחוק החברות הממשלתיות:

1. יעוץ לממשלה, באמצעות שר האוצר וייעוץ לשרים בעניינים הנוגעים לחברות הממשלתיות;

2. טיפול, לפי הנחיות הממשלה, בעניינים המשותפים לכלל החברות הממשלתיות או לסוגי חברות;

3.  מעקב אחר מילוי המלצותיו של מבקר המדינה הנוגעות לחברות הממשלתיות וסיוע ליישומן;

4. יעוץ וסיוע לחברות ממשלתיות בניהול עסקיהן;

5. מעקב רצוף אחר הפעילות של כל חברה ממשלתיות, הגשמת מטרותיה, מהלך עסקיה, מצבה הכספי ומדיניות השכר שלה, והודעה לשרים על ממצאיה;

6. בדיקת הדוחות המוגשים לה מאת החברה והחומר שעליו הם מבוססים, והערה הערות עליהם לחברה ולשרים;

7.טיפול וסיוע בהקמה ובביצוע של פירוק, מיזוג, פשרה, סידור, חידוש, ארגון ומכירת מניות של חברה;

8. יעוץ לועדות השרים בעניינים הנוגעים להפרטה וטיפול בביצוע החלטות הפרטה;

9. כל תפקיד, שיוטל ע"י השרים או הממשלה, על הרשות לגבי חברה ממשלתית;

10. כל תפקיד אחר המיועד לרשות לפי חוק החברות הממשלתיות;

בראש הרשות עומד מנהל רשות החברות הממשלתיות, מר דורון כהן. הרשות מונה כ-50 עובדים: כלכלנים, רואי חשבון, עורכי דין ועובדי מנהלה.

מבנה ארגוני של הרשות: הרשות מחולקת לארבע יחידות - יחידת הפרטה, יחידת פיקוח, דיווח ובקרה בחברות; יחידת מונופולים ושינויים מבניים ויחידת תאגידים ציבוריים וחברות לתועלת הציבור.

בראש כל יחידה עומד סגן למנהל הרשות ותחתיו רפרנטים - כלכלנים ורו"ח במקצועם, המשמשים נציגי הרשות בחברות, המשתתפים על פי חוק בישיבות הדירקטוריון של החברות הממשלתיות (ללא זכות הצבעה).

יחידות ההפרטה - היחידת אחראית על התכנון וההכנה להפרטה של חברות ממשלתיות, שהתקבלה לגביהן החלטת הפרטה בועדת שרים לענייני הפרטה, וביצוע הליכי ההפרטה בפועל. בראש יחידת ההפרטה עומד המשנה למנהל הרשות, מר מאיר שמרה.

 יחידת מונופולים, שינויים מבניים ופירוקי חברות – אמונה על הבקרה החברות ממשלתיות שהן מונופולים; על תכנון, הכנה וביצוע שינויים מבניים בחברות המונופוליסטיות, תיאגוד תאגידים ציבוריים ויחידות סמך כחברות ממשלתיות כשלב בתהליך של שינוי מבני וכן על פירוקי חברות שנתקבלה לגביהן החלטת פירוק. בראש היחידה עומד סגן מנהל הרשות, מר אהרון גולדמן.

 יחידת פיקוח, בקרה ודיווח  - אמונה על נושאי פיקוח, בקרה ודיווח בחברות הממשלתיות ועל האינטגרציה והסינכרון של הפונקציות העוסקות בנושאים אלה, יחידת החשבונאות, יחידת כ"א ושכר בחברות, וועדות הרשות למינוי רו"ח ויוע"מ בחברות, וכן בניית מתודולוגיות, נהלים פנימיים, ארגון ושיטות, עיסוק בנושאי מאקרו, מחקר וביקורת על החברות ופיתוח והטמעת מערכת המחשוב לקליטת דיווחים ונתונים מהחברות. בראש היחידה עומדת לילי אילון.

יחידת תאגידים ציבוריים וחברות לתועלת הציבור - אמונה על הבקרה והפיקוח בחברות ממשלתיות שהן חברות לתועלת הציבור ותאגידים ציבוריים.

הלשכה המשפטית. בראש הלשכה המשפטית עומדת עו"ד אביגיל זרביב.

4. איגודי ערים

איגוד ערים הינה התאגדות של רשויות מקומיות מכוח חוק איגודי ערים התשט"ו-1955 ותיקוניו.

מטרת ההתאגדות היא לקדם מטרות משותפות של חברות האיגוד. האיגוד מספק שירותים תיפעוליים ומקצועיים לחברות בו וכן לרוכשי שירותים במרחב האיגוד.

איגוד ערים פועל תחת סמכות ואחריות של הרשויות המקומיות. הוא עונה על תבחינים מרכזיים של תאגיד ציבורי: מוקם מכוח חיקוק לתכלית ספציפית, נוהג על פי כללי המשפט הציבורי, אינו מורכב מנבחרי ציבור ונציגיו מתמנים על ידי שר הפנים.

בישראל פועלים כיום 29 איגודי ערים ועוד כ-20 איגודי ערים לכבאות. הם פרוסים ברוב אזורי הארץ.

בין סוגי האיגודים: ביוב ומים, תבואה, איכות סביבה, וטרינריה, חינוך ורווחה, בריאות ושיתוף פעולה כלכלי.

5. תאגידי מים

חוק תאגידי מים וביוב קובע כי על הרשויות המקומיות העירוניות (עיריות ומועצות מקומיות) להקים חברות לשירותי מים וביוב (תאגידי מים וביוב) ולהעביר אליהן את ניהול שירותי המים והביוב העירוניים. מטרת הקמת החברות היא ליצור משק כלכלי סגור בתחום המים והביוב, במסגרתו יושקעו הכנסות מאגרות המים והביוב, בתחזוקת, הרחבת ושיפור מערכות המים והביוב.

נכון לתחילת שנת 2007 פועלים בארץ תשעה תאגידי מים וביוב שהוקמו על פי החוק ברשויות: ירושלים, פתח תקווה, ראשון לציון, נתניה, מודיעין, אילת, נצרת עילית, אריאל, מטולה וקריית שמונה

תשעת התאגידים האמורים לעיל מספקים שירותי מים וביוב למיליון וחצי תושבים בקירוב (כ- 20% מאוכלוסיית המדינה).

רשויות מקומיות נוספות מצויות בשלבים שונים של תהליך הקמת תאגידי מים וביוב בתחומן (הקמת התאגידים נעשית בפיקוח מינהל המים ברשויות המקומיות - הממונה על התאגידים).

בתחום פעילותו הגיאוגרפי, מהווה תאגיד מים וביוב מונופול טבעי, לפיכך יש צורך בגוף פיקוח ממשלתי, שיפקח על פעולת תאגידי מים וביוב, בנושאים שקבע החוק. גוף זה, על פי חוק תאגידי מים וביוב, הוא רשות המים (כאמור, החל מיום 01/01/07).

6. עמותה

בישראל, עמותה היא קבוצה של אנשים שהתאגדו למען מטרה מסוימת ונרשמו בפנקס העמותות על ידי רשם העמותות שבמשרד המשפטים. פעולתן של עמותות מוסדרת באמצעות חוק העמותות, תש"ם-1980. אגודה עות'מאנית היא סוג של תאגיד שקדם לעמותה.

כל עמותה חייבת להגיש לרשם העמותות תקנון המפרט את מטרות העמותה ואת דרך התנהלותה. על עמותה לפעול לקידום מטרותיה בלבד ואינה רשאית לחלק כספים לחבריה. בשנת 1998, החליטה ממשלת ישראל, שעל עמותה להוציא אישור ניהול תקין לפני שתוכל לקבל תמיכה מהמדינה. אף על פי כן, מרבית העמותות הפועלות בישראל אינן מחזיקות באישור זה.

כיום ישנן בישראל כ-30,000 עמותות רשומות. בשנת 2003 נרשמו 1452 עמותות חדשות, וב-2004 נרשמו 1757 עמותות.

הכנסות

מקורות המימון של העמותות הן:

• מימון ציבורי - מענקים וחוזים ממשלתיים, במסגרת תקציב המדינה וכך גם לגבי הרשויות המקומיות. המימון הציבורי מהווה כשני שליש (בערך) ממקור ההכנסה של העמותות. תמיכה זו ניתנת לעתים כתוצאה ממיקור חוץ(פעולות שבוצעו בעבר על ידי משרדי הממשלה מבוצעות כעת על ידי עמותות שונות), לעמותות הפועלות בתחומים שהמדינה מבקשת לעודד. התמיכה ניתנת בהתאם לקריטריונים שונים הקבועים בתקנות - חלקם איכותיים וחלקם כמותיים. תמיכה זו חייבת להיות שוויונית ושקופה.
• דמי חבר - תשלום שמשלמים חברי העמותה בגין חברותם. תשלום זה לעתים אחיד לכל החברים, ולעתים תלוי במאפיין של החבר.
• הכנסה עצמית - ההכנסות שמייצרות העמותות עצמן, כגון הכנסות מנכסים ותשלומים מלקוחות ומצרכני מוצרים.
• תרומות- יחידים, ארגונים עסקיים וקרנות התורמים לעמותות השונות. מקור מימון זה הוא הקטן ביותר. תרומה לרבות מהעמותות מעניקה לתורם זיכוי ממס הכנסה בסך 35% מסכום התרומה, זיכוי המהווה תמריץ מס. בדו"ח שמגישה העמותה לרשם העמותות עליה להציג בנפרד תרומות שמקורן בישות מדינית זרה.

סכום התקבולים מכל מקור וסוג, שהתקבלו במשך שנה, הוא המחזור של העמותה.

הוצאות

הרכב ההוצאות של העמותה תלויה במאפייני פעילותה. מרכיבי הוצאה כלליים:

• הוצאות תפעוליות: דמי שכירות (או הוצאות הקמה ותחזוקה) למבנים המשמשים את העמותה, עלויות תפעול של מבנים אלה, והוצאות תפעוליות נוספות (ציוד משרדי, אתר אינטרנט, וכדו).
• גמול לחברי ועד העמותה, על פעילותם במוסדות העמותה. תקנות העמותות (גמול ליושב ראש ועד, לחבר ועד ולחבר ועדת ביקורת בעמותה), תשס"ט-2009 קובעות את הגמול המרבי, כפונקציה עולה של המחזור של העמותה.
• שכר: הוצאה זו אינה קיימת בעמותה המבוססת כולה על מתנדבים, אך פעמים רבות גם עמותה שעיקר פעילותה מבוסס על מתנדבים זקוקה לגרעין של עובדים בשכר. במקרים שבהם שירותי העמותה מצריכים עבודה מקצועית בהיקף נרחב (כגון עמותה המעניקה טיפול רפואי), יהיו מרבית הפעילים בה שכירים ולא מתנדבים.

כל עמותה רשומה (ע"ר) חייבת להקים את הגופים הבאים:

• ועד מנהל - קבוצה של שניים או יותר מחברי העמותה אשר מנהלים את פעילות העמותה. ועד מנהל בעמותה מקביל בתפקידו לדירקטוריון בחברה.
• וועדת הביקורת- קבוצה של שניים או יותר מחברי העמותה אשר תפקידם לבקר את התנהלות העמותה ולהוציא דו"ח ביקורת לפחות אחת לשנה. עמותה רשאית למנות רו"ח במקום ועדת ביקורת. עמותות שמחזור ההכנסות השנתי שלהן עולה על מיליון ש"ח  מחויבת במינוי רואה חשבון.
• אספה כללית - כינוס של כלל חברי העמותה. לפי החוק יש לכנס אספה כללית לפחות פעם בשנה. אספה כללית מוסמכת לבצע שינויים בתקנון העמותה ולבחור את הוועד ואת ועדת הביקורת. כמו כן, לאספה כללית קיימת הסמכות להחליט על פרוק עמותה.

7. רגולציה

רגולציה היא שם כולל להסדרה באמצעות חוקים ומכולם של פעילויות שונות במדינה על ידי הרשויות. זוהי מילה שמקורה בשפה הלטינית : הסדרה / וויסות. הרגולציה כוללת מספר רמות של פעילות :

במישור החקיקתי

על ידי הרשות המחוקקת (בישראל - הכנסת) שהיא האחראית לאישור החוקים ולהסמכת הרשות המבצעת להתקין תקנות מכוח חוקים אלו.

במישור הביצועי :

על ידי משרדי הממשלה.

על ידי רשויות שונות (לדוגמה בישראל: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, רשות החברות הממשלתיות ועוד) הפועלות מכוח סמכות שהוענקה להן על ידי הרשות המחוקקת, הכוללות גם מנגנוני פיקוח ובקרה (רשויות פיקוח).

מידת החלוקה בין הרמות שונה בין המדינות, כאשר בחלקן משרדי הממשלה תופסים נתח נכבד יותר ובחלקן רשויות שונות, חלקן עצמאיות, אחראיות למרבית הרגולציה.

מטרתה של הרגולציה בכללותה היא הסדרה של מערך החיים הכולל במדינה הכולל את התנהגות הפרט, התנהגות הפירמות וחיי המסחר ומידת המעורבות של רשויות המדינה בפעולותיהם של אלו תוך ניסיון להגן על כל אחד מהגופים מפני כוחו של האחר (לדוגמה, מונופול של פירמה או סרבנות תשלום של הפרט).

כיום, מקובל כי המונח רגולציה מתייחס בעיקר לרשות המבצעת ולרשויות פיקוח והסדרה (חלקן עצמאיות ללא יכולת התערבות קבועה של הממשלות) ופחות לרשות המחוקקת הנחשבת לקובעת "מדיניות על".

תאגידים רבים, בעיקר בענפים עתירי רגולציה, משקיעים רבות בהתאמת הייצור / מסחר לרגולציה בענף. השקעה זו כוללת אף גיוס עובדים שזהו תפקידם היחיד (משרות רגולציה).

התפתחות הרגולציה בישראל לא קרתה תוך הליך מסודר ובחשיבה ארגונית כוללת. משנותיה הראשונות של המדינה מרבית אמצעי הייצור והשירותים החיוניים היו בבעלות הממשלה ו/או ארגון העובדים הגדול שהיה קשור בצורה הדוקה לממשלה. (חשמל, מים , טלפון, מחצבים, בריאות, נמלים, בניה- סולל בונה, בנקים - בנק הפועלים, תעשייה - כור, כלל ועוד). התפתחות זו הביאה לחקיקה ולהקמת גופי רישוי ופיקוח בהתאם לצרכים שהתפתחו עם השנים ובהתאם לאילוצים פוליטיים באותה התקופה. כתוצאה מכך ניתן להבחין בחוסר אחידות בסמכויות משרדי הממשלה השונים ורשויות כפופות אליהם או עצמאיות בחלקן.

ישנם משרדי ממשלה המבצעים בעצמם את כל ברגולציה בתחום פעילותם (בריאות, ביטחון), ישנם משרדים המבצעים רגולציה באופן כללי בלבד כאשר את הפונקציות המקצועיות והפיקוח ממלאות רשויות שונות הכפופות למשרד וישנם רשויות הנהנות מעצמאות כמעט מוחלטת ללא צורך באישור המשרד או השר (בנק ישראל, הרשות לניירות ערך) וישנן רשויות שמרבית החלטותיהן ופעולותיהן דורשות את אישור המשרד או הממשלה. החל משנות השמונים התגברה המגמה של התנתקות הממשלה מאמצעי הייצור והמסחר (הפרטה) ומעבר להסדרת הפעילות במדינה במגוון תחומים שיפורטו להלן.

הרגולציה משפיעה על מרבית מרקם החיים והמסחר. לדוגמה, הדלקת מתג התאורה בבית עובר מספר מעגלי רגולציה, החל מהחשמלאי שהתקין את החשמל בבית שמקבל אישור חשמלאי מורשה מטעם משרד העבודה על מנת לשמור על בטיחות הצרכן. המשך בקביעת מחיר החשמל על ידי הרשות לשירותים ציבוריים - חשמל על מנת להגן על כספו של הצרכן שכן חברת החשמל בישראל הינה מונופול, המשך בתקנות להגנה על איכות הסביבה בייצור החשמל, המשך בקביעת כללים (כולל מיסוי) על יבוא חמרי הגלם לייצור החשמל (פחם) או למכירת זיכיון של המדינה למחצבים אחרים (גז) לשמירה על נכסי המדינה ועוד.

ניתן לחלק את הרגולציה בישראל לשלושה רבדים עיקריים :

רגולציה בחוקה

רשות המחוקקת - הכנסת, קובעת את החוקים שיחולו במדינה. חלק מהחוקים הינם ספציפיים ויורדים לפרטי ביצוע החוק. לדוגמה, חוק שעות עבודה ומנוחה הבא להגן על זכויות העובדים או חוק ביטוח בריאות ממלכתי המסדיר לפרטים את אחריות קופות החולים למתן שירותי בריאות. חלק מהחוקים הינם חוקים כלליים, המסמיכים את השר הממונה או גוף אחר להתקין תקנות מכח החוק שאושר. לדוגמה, חוק האזנות סתר קבע כי "ראש הממשלה ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי בהתייעצות עם שר המשפטים להתקין תקנות לביצועו". לדוגמה, חוק ההגבלים העסקיים, המעניק מרחב שיקולים והכרעות רב לממונה על ההגבלים העסקיים. "הממונה רשאי, באישור הוועדה, לקבוע כללים לסוגי הסדרים כובלים אשר צדדים להם יהיו פטורים מקבלת אישור בית הדין" (סעיף 15א').

כיום, ישנה מגמה ההולכת וגוברת של חקיקת חוקים כללים יותר הכוללים הוראות עיקריות המביאות את כוונת המחוקק ומסמיכות את השרים או את הרשויות השונות לקבוע תקנות ספציפיות. מגמה זו הינה לאור העובדה כי המחוקקים ערים לכך שקצב ההתפתחות של מרקם החיים והמסחר מהירים מאוד ושינוי חקיקה ראשית אורך זמן רב ותלוי במשתנים פוליטיים רבים, דבר שעשוי לעקר את החוק.

עם זאת, בחוקים להם השפעה ישירה על הכנסות או הוצאות המדינה, או בחוקים להם השפעה על שירותים חיוניים, קובע המחוקק כי התקנת תקנות או שינויים מסוימים יהיו באישורו או באישור אחת מוועדות הכנסת. לדוגמה, מתן הנחות במס על פי תקנות לפקודת מס הכנסה דורש את אישור ועדת הכספים. בסעיף 9ג' לחוק התגוננות אזרחית נקבע כי רק הממשלה מוסמכת לאשר הכרזה על מצב חירום. מרבית החוקים המתקבלים בכנסת הינם חוקים ביוזמת הממשלה.

רגולציה ממשלתית

הרמה השנייה של הרגולציה היא זו של משרדי הממשלה. במקרים רבים הכנסת מסמיכה את הממשלה והשרים לקבוע חוקים ותקנות שיסדירו את חיי האזרחים והמסחר ואת הפיקוח והאכיפה עליהם. משרדי הממשלה אמונים על ביצוע מדיניות הממשלה שנבחרה על ידי הכנסת. משרדי הממשלה השונים נוגעים בחלק גדול מהפעולות שמבצעים האזרחים והתאגידים בשגרת חייהם ולפיכך נתונות בידיהם סמכויות רבות. סמכויות אלו כוללות פעולות כספיות כגון ביצוע חוק התקציב אותו אישרה הכנסת, הכולל את הכנסות המדינה (מיסים, מלוות, הנפקת אגרות חוב ממשלתיות באחריות משרד האוצר) ואת הוצאות המדינה, לדוגמה, אופן העברת כספי סל הבריאות לקופות החולים המבוצע על ידי משרד הבריאות.

הסמכויות כוללות גם קביעת מחיר למוצרים בפיקוח כדוגמת מחיר הדלק, להגנה על האזרחים בשוק הנחשב כריכוזי, או קביעת מחירים לתחבורה ציבורית גם כשהמחיר הינו הפסדי, על מנת להגן על אוכלוסיות חלשות ועל תושבי יישובים בפריפריה.

דוגמאות נוספות : הגנה על יצרנים על ידי קביעת מכסות יצור (לדוגמה שוק החלב) למניעת מחירי היצף. הגנה על יצרנים מקומיים ועל מקומות עבודה על ידי הטלת מכס על ייבוא. הגנה על בריאות הציבור על ידי אכיפה של מניעת זיהום אוויר.

רגולציה של רשויות שונות

כמו הרשות המחוקקת, גם משרדי הממשלה ערים לעובדה כי לאור ההתפתחויות המהירות של הקדמה בחיי האזרחים וחיי המסחר יש לדאוג כי הרגולציה תקבע ותתבצע על ידי גורמים מקצועיים. לא תמיד המקצועיות נמצאת במשרד הממשלתי וחילופי השרים והמנכ"לים התכופים במשרדים אלו, גורמים לעתים להנחיות סותרות ואף לתקופות ללא הנחיות כלל.

לצורך כך הוקמו על ידי הרשות המחוקקת ועל ידי הממשלה בהסמכת הרשות המחוקקת, רשויות שונות המתמקצעות בתחומן ואשר שומרות על אחידות מבחינת הרגולציה, הפיקוח והאכיפה. בנוסף, פעולות רבות כיום דורשות אינטגרציה בין משרדי ממשלה שונים והדרך המיטבית לביצוע הינה בהקמת רשויות אלו.

לרשויות אלו סמכויות שונות ובמגוון תחומים. חלק מהרשויות הן, כאמור עצמאיות בעלות התערבות מינימאלית של משרדי הממשלה להם הן כפופות, בנושאי תקציב, רגולציה ופיקוח. חלקן בעלות עצמאות נמוכה ומרבית החלטותיהן דורשות את אישור השר הממונה. חלקן כפוף ישירות לממשלה, חלקן כפוף למספר משרדי ממשלה וחלקן לשר הממונה בלבד.

דוגמאות : רשות שדות התעופה כפופה לשר התחבורה אמונה בין היתר על התקנת תקנות בטיחות וקביעת תעריפים לשירותי תעופה. בנק ישראל אמור לבצע את מדיניות הממשלה "תפקידיו של הבנק יהיו לנהל, להסדיר ולכוון את מערכת המטבע וכן להסדיר ולכוון את מערכת האשראי והבנקאות בישראל בהתאם למדיניותה הכלכלית של הממשלה..." (סעיף 3 לחוק). נגיד בנק ישראל הוא בעל עצמאות רחבה ומינויו נעשה על ידי נשיא המדינה על פי המלצת הממשלה ומשמש גם כיועץ לממשלה בעניינים כלכליים. המפקח על הבנקים קובע כללים והנחיות לפעילות הבנקים בישראל בתחומים רבים כגון מחירי עמלות, יחס הלימות ההון, מינוי משרות בכירות ועוד.

אדם המבקש לרכוש דירה כפוף לתנאי מנהל מקרקעי ישראל, מיוצג על ידי עורך דין שמורשה על ידי משרד המשפטים, משלם מס רכישה לרשות המיסים הכפופה למשרד האוצר, פונה לרשות המקומית הכפופה למשרד הפנים על מנת להסדיר את תשלומי הארנונה בהתאם לתקנות הרשות. באם הוא מעוניין לבצע תוספת בניה עליו לקבל אישור מהנדס על בדיקת גז ראדון.

רכישת מוצרי אוכל במרכול הינה לאחר שהמוצר עבר פיקוח של הרשות לפיקוח חקלאי הכפופה לשר החקלאות, בחלק מהמוצרים המחיק נקבע על ידי משרד התמ"ת (כיום מצויות בפיקוח 43 קבוצות מוצרים ושירותים באחריות משרד התמ"ת, ועוד מוצרים באחריות משרדי החקלאות, התחבורה, האנרגיה, החינוך והתקשורת פיקוח על המחירים - מידע כללי), משרד הבריאות מפקח כי תנאי האחסון נאותים ועוד.

מקובלת היום האבחנה כי משרדי הממשלה שומרים בידיהם את האחריות לרגולציה בתחומים המשפיעים על הכנסות או הוצאות המדינה (בוודאי שבמהותיים שבהם) כמו מיסים, אגרות, הפרטת חברות ממשלתיות ובתחומים הנוגעים לשירותים חיוניים כגון ביטחון ובריאות. האחריות לרגולציה נעשית אם על ידי ביצוע בפועל ואם על ידי הענקת סמכויות לא משמעותיות לרשויות שונות.

הרשויות העצמאיות יותר עוסקות לרוב בהסדרת מרקם החיים והמסחר. לדוגמה, הרשות לניירות ערך, הכפופה למשרד האוצר, האמונה על שקיפות ואמינות המסחר במניות חברות ציבוריות והגנה על כספי המשקיעים מפני תרמיות. לדוגמה, מועצת רואי החשבון, האחראית לרישוי רואי החשבון בישראל ולקביעת תקנות של אי תלות בחברות המבוקרות למניעת הטעיה של המשתמשים בדוחות החברות.

לדוגמה, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו הכפופה לשר התקשורת ואמונה על הסדרת שידורי הטלוויזיה והרדיו בישראל תוך פרסום מכרזים ומתן זיכיונות להפעלת תחנות וערוצי שידור ותוך בדיקת לוחות השידורים, התאמתם למגוון קהלים ולמגוון טעמים, פיקוח על כללי האתיקה בשידורים ועל תכני הפרסומות (הרשות השנייה - הסדרת השידורים - שער).

אבחנה זו הינה כללית ועדיין, בעיקר עקב מבנה משרדי הממשלה ורצון לשמור על מוקדי כח, רשויות הסדרה ופיקוח שונות הנוגעות בתחומים מקצועיים בלבד, אינן זוכות לעצמאות מספקת.

ערכאות שיפוטיות

רשויות שונות כוללות גם ערכאה שיפוטית. לרוב אלו בתי דין מנהליים כגון בית הדין להגבלים עסקיים, שהוקם במסגרת חוק ההגבלים העסקיים ואינו כפוף לדיני הראיות הכלליים. כמו כן קיימות ועדות ערר כגון ועדת ערר של ועדות מחוזיות לתכנון ובניה, וועדות ערר על החלטות מס שבח, ועדות ערר של רשות העתיקות, וועדות ערר על פי חוק נכסי נספי השואה ועוד. בחלק מהמקרים וועדות הערר הינן במסגרת הרשות ובחלקן מובאות בפני וועדות הערר ערעורים על החלטות הרשות.

8. מלכ"ר

מוסד ללא כוונת רווח הוא ארגון שמטרתו איננה צבירת רווחים לבעליו, אלא קידום מטרות שונות שאינן עסקיות. מטרתו של מלכ"ר היא לעודד, לסייע, לעזור, ולממן את המטרה לשמה הוא הוקם. השימוש במושג מלכ"ר הוא בעיקרו למטרות מיסוי: כללי המיסוי של מלכ"ר שונים מאלה של גוף הפועל למטרת רווח.

מלכ"רים הם משלוש קטגוריות עיקריות:

1. המגזר הממשלתי: משרדי הממשלה וגופים אחרים המשמשים את הממשלה, כגון צבא, משטרה ורשויות ממשלתיות.

2. מגזר הרשויות המקומיות, הפועל בקשר הדוק עם המגזר הממשלתי.

3. המגזר השלישי: ארגונים שאינם נכללים בשתי הקטגוריות הקודמות, ופועלים במגוון רחב של תחומים כמו אמנות, ספורט, דת, פוליטיקה, מחקר, צדקה לנזקקים, סיוע לאוכלוסיות מוגדרות ועוד.

אף שמלכ"ר פועל ללא כוונת רווח, וכל הכנסותיו משמשות למימון פעולתו, עלול להיווצר בו רווח (עודף של הכנסות על ההוצאות). רווח זה נצבר לנכסי המלכ"ר, ובניגוד לגוף הפועל למטרת רווח, אין לחלק רווח זה לבעלים.

מלכ"ר הוא סיווג של תאגידים על-פי חוק מס ערך מוסף (בנוסף לסיווג "עוסק"). המוצרים והשירותים שמלכ"ר מוכר פטורים ממס ערך מוסף. המלכ"ר עצמו חייב במס שכר על השכר שהוא משלם לעובדיו (בהתאם לסעיף 4 לחוק מס ערך מוסף).

הקריטריונים להכרה במלכ"ר הם בין השאר כדלקמן:

- מטרת עיסוקו אינה השגת רווח (גם אם בפועל היו לו רווחים). מבחן לכך עשוי להיות עצם מתן השירות על בסיס התנדבותי או במחירים הנמוכים דרך קבע ממחירי השוק.

- במסמכים המכוננים (כדוגמת תקנון העמותה) נקבע כי הנכסים וההכנסות ישמשו אך ורק למטרותיו וכן עם פירוקו של אותו הגוף יועבר הרכוש לידי מלכ"ר דומה ועל כל פנים לא יחולק בין חברי אותו הגוף.

- מאזן המוסד מלמד שקיים גירעון תפעולי לאורך זמן (דבר אשר עשוי להצביע שאין מדובר בגוף עסקי רווחי ושאין כוונתו השגת רווחים); שמקורות המימון של המוסד מגיעים בעיקר מתרומות או מתקציבים ממשלתיים; שיתרת הכספים בסוף השנה, אינם מחולקים אלא מיועדים להמשך הפעילות.

- מהות פעילותו של המוסד מצביעה על כך שהיא אינה עסקית כמקובל, פעילות זו אינה מהווה גורם תחרותי לעסקים אחרים באותו תחום ועל כן הרישום כמלכ"ר לא יביא להפלייתו של המוסד לטובה בהשוואה לאותם עסקים או אחרים.

רבים מהמלכ"רים הם עמותות הרשומות אצל רשם העמותות במשרד המשפטים, אך למלכ"ר ייתכנו גם צורות התאגדות אחרות, כגון חוסר התאגדות רשמית (ועד בית, למשל), או התאגדות כחברה בע"מ. הסיווג של גוף כמלכ"ר נעשה על ידי רשויות מס ערך מוסף.

נכון לסוף שנת 2004, במדינת ישראל רשומים כ-40 אלף מלכ"רים. על פי נתוני החשב הכללי במשרד האוצר, מתוכם כ-3,000 מלכ"רים זוכים לסיוע מתקציב המדינה

9. חברה ממשלתית

חברה ממשלתית היא חברה בבעלות או בשליטת הממשלה, ומטרתה היא לקדם אינטרסים ממשלתיים או להגדיל את הכנסות הממשלה.

חברות ממשלתיות נמצאות בלב הוויכוח הכלכלי-חברתי בין האידאולוגיות השונות. הליברלים מאמינים כי חברות ממשלתיות, המבטאות התערבות של הממשלה בשוק, מונעות קיום של שוק חופשי, ואילו הסוציאליסטים וחלק מהסוציאל-דמוקרטים מאמינים כי חברות ממשלתיות דואגות לאינטרס של כלל האזרחים, שלא כחברות פרטיות שדואגות לכיס הבעלים.

תהליך שבו המדינה הופכת חברה ממשלתית לחברה פרטית נקרא הפרטה, ואילו תהליך שבו המדינה הופכת חברה פרטית לממשלתית נקרא הלאמה. מאז סוף שנות ה-80 ממשלות ישראל נוקטות מדיניות הפרטה, ובה חברות ממשלתיות רבות, כגון הבנקים ורשות הנמלים, מוצעות למכירה.

במדינת ישראל מוקמות חברות ממשלתיות על פי חוק החברות הממשלתיות התשל"ה-1975. רשות החברות הממשלתיות שהוקמה מתוקף החוק, היא יחידה במשרד האוצר כגורם המפקח על ההפרטה ועל השינויים המבניים בחברות הממשלתיות בישראל.

10. תורת האורגנים

התורה האורגנית משמעותה של הדוקטרינה הידועה כ"תורת האורגנים", היא שישנם פונקציונרים המזהים אותם עם החברה עצמה, כפי שמזהים איברים בגוף עם "האני" האנושי.

עפ"י גואר, מטרת הדוקטרינה הינה להתגבר על שלילתה של האחריות השילוחית, בכמה מגזרי משפט ובעיקר בדיני העונשין. פרוקצ'יה מציין כי עמדתו השלילית של המשפט הפלילי למושג האחריות הפלילית השילוחית איננה נטולת יסוד ערכי. היא מייצגת ביטוי סביר להשקפה, כי האחריות הפלילית, לפחות בעבירות הדורשות יסודות נפשיים, מצריכה ממצא של האשמה מוסרית, שהיא מושג אישי, אינדיבידואלי, ולא מושג שילוחי, נגזר או נגרר. בדיני נזיקין אין קושי מושגי להטיל אחריות על בסיס שילוחי עם זאת, קובעים דיני הנזיקין כי בשלוש עוולות, תקיפה, כליאת שווא, ונגישה, לא תהיה אחריות אלא על בסיס אישי בלבד.

כדי להסיר ספקות, יחוס פעולה , מחדל, תכונה או כוונה של האורגן לתאגיד לא ישפיע על הדינים החלים על האורגן עצמו. למשל, אם אחריותו הפלילית או הנזיקית של התאגיד נגזרה מאחריותו הפלילית או הנזיקית של האורגן לא יהיה בכך כדי לגרוע מאחריותו הפלילית או הנזיקית של האורגן.  המבנה של קבלת החלטות בחברה המסחרית מתבסס על הפרדה בין קבוצת המשקיעים בחברה, ובעיקר, הקבוצה של בעלי המניות, לבין הקבוצה של מקבלי ההחלטות. מרגע שהשקיעו הפרטים מנכסיהם בישות המשפטית- הופכת האחרונה לבעלת הקניין בנכסים.

האישיות המשפטית איננה זהה לחלוטין לפרט הטבעי, במובן זה שהיא נעדרת כל יכולת אנושית להפעיל את המשאבים הכלכליים, אלא ששוני זה אינו מונע ממנה לנהוג בנכסים מנהג בעלים. להבדיל מן הפרט הטבעי, פועלת הישות המשפטית באמצעות האורגנים, כאשר פעולתו של האורגן נחשבת כפעולתה של החברה, המחייבת ומזכה אותה. למעשה פרט המוסמך לפעול בשם החברה נקרא -"אורגן".

חוק החברות מאמץ את תורת האורגנים בחלק השלישי שלו: האורגנים, הפועלים בחברה:האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל-פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין. אורגן הפועל בחברה ופעולותיו הן פעולות החברה עצמה תורת האורגנים בפסיקה התפתחה בע"א צוק אור, כדי לייחס לתאגיד אחריות נזיקית בשל מעשי האורגנים. בע"פ מודיעים פותחה האחריות הפלילית ונקבעה ע"י ברק ההלכה המרכזית, בין אחריות התאגיד לפעולות האורגן לבין אחריות שילוחית (מותנית באחריות האורגן) או אחריות מוחלטת(אינה מצריכה יסוד נפשי). אחריות התאגיד לפעולות האורגן לפי תורת האורגנים היא אחריות אישית של התאגיד.  גם במ"י נגד בנק לאומי קבע ביהמ"ש שהדין מתייחס לפעולות האורגן כאל פעולת התאגיד עצמו. החוק השמיט לחלוטין הסעיף הדן באחריות הפלילית ומשאירו לחוק העונשין לסעיף 23 שמאמץ את תורת האורגני  ובסעיף 53 דן באחריות הנזיקית של חברה. ומציין כפי שקבעה הפסיקה, ההפרדה בין האחריות האישית לאחריות השילוחית של החברה בנזיקין.

11. אגודה שיתופית

אגודה שיתופית היא סוג של קואופרטיב, ישות משפטית עצמאית, שבאופן היסטורי אינה מיועדת למטרות רווח לאגודה עצמה אלא לחבריה. עם זאת קיימות אגודת רבות המתנהלות כחברה לכל דבר ועניין. מבוססת על ניהול עצמי בדרך דמוקרטית, לרווחת החברים, לפי עקרונות הקואופרציה, ללא בעלי מניות פאסיביים.

אגודה שיתופית הוקמה לראשונה באנגליה במאה ה-19, והובאו לארץ כחלק מהחשיבה הסוציאליסטית.

על פי פקודת האגודות השיתופיות מ 1933, כל חבר בני-אדם המונה לפחות 7 אנשים רשאי להתאגד כאגודה שיתופית, שהיא אחת מבין ארבעת צורות ההתאגדות האפשריות בתחום המשפט הפרטי בישראל. (האחרות הן עמותה, שותפות, וחברה). חברי האגודה הם גם הבעלים של האגודה ונכסיה.

אגודה שיתופית לרוב תאגד פרטים ממעמד דומה או בעלי תכונה משותפת על מנת לנהל עבורם נושאים כלכליים באמצעות פעולות משותפות.

דוגמאות - קיבוצים, מושבים, רוב היישובים קהילתיים, חברות תחבורה ציבורית כמו אגד ובעבר גם דן, אגודות שיתופיות לאספקת מים, אגודות צרכניות כדוגמת הצרכניות ורשתות מרכולים, חברות יצרניות כמו הארגז (עד שנת 2000), עוף העמק, קרנות פנסיה. במושבי העובדים, בהם הייצור הוא נפרד, מטפלת האגודה השיתופית בשיווק התוצרת, ובעיבוד שטחים חקלאיים המשותפים לכל חברי המושב. בקיבוץ, בו אמצעי הייצור ותהליך הייצור הם משותפים, השיתוף מתבצע גם בתחומי הייצור, צריכה, חינוך, תרבות.

12. אג"ח

איגרת חוב (אג"ח) היא נייר ערך המהווה תעודת התחייבות לתשלום חוב. זהו מכשיר פיננסי בעזרתו מדינות, רשויות מקומיות, חברות עיסקיות ואחרים לווים כסף מהציבור (או אף ממלווים אחרים). ניתן לראות באג"ח כסוג של הלוואה סחירה (כלומר בניגוד להלוואה "רגילה" בבנק - את האג"ח ניתן למכור ולקנות).

מנפיק איגרת החוב מקבל סכום כסף מרוכש האיגרת מראש. סכום זה שווה לערכה הנקוב של האיגרת, גבוה יותר (הנפקה בפרמיה) או נמוך יותר (הנפקה בניכיון, דיסאג'יו). בדרך כלל מתחייב המנפיק לשלם את הסכום הנקוב (לעתים בתוספת הצמדה), וכן ריבית, במועד מאוחר יותר (או במועדים מאוחרים יותר). אין חובה שתהייה בטוחה או ערבות לתשלום החוב, אך אם ישנה, הבטוחה לחוב עשויה להיות ערבות (של מנפיק האיגרת או ערבות אחרת) או נכס כלשהו. איגרת החוב דומה באופיה לשטר חוב, אך נבדלת ממנו במספר מאפיינים, בעיקר במספר מחזיקי האיגרת, לעומת השטר שבדרך כלל מחזיק בו יחיד, בין אדם ובין תאגיד, ובכך שאיגרות חוב סחירות יותר.

סוג מוכר של איגרת חוב הוא שטר המשכנתה, בו אדם לווה כספים מבנק או גורם ממשלתי, משלם את חובו לשיעורין ובתוספת ריבית, וכעירבון לתשלום חובו ממשכן רכוש (לרוב, נכס נדל"ן שלצורך רכישתו ניטלה ההלוואה).

הסוג המקובל ביותר של איגרות חוב הוא איגרות המונפקות על ידי חברות גדולות או גורמים ממשלתיים. איגרות חוב אלו ניתנות לפדיון במועד התפוגה שלהן, אך במהלך חייהן, עד למועד הפדיון, משמשות גם במסחר בורסאי וככאלו כפופות לשינויי שערים. הסחר הבורסאי אינו משנה את גובה הפדיון של האיגרת (קרן וריבית), ומייצג רק את הביקוש וההיצע לה במהלך חייה. איגרות חוב שונות ממניות בכך שברכישת מניה אדם הופך לבעל מניות בחברה. בעל איגרת חוב אינו הופך לבעל חלק בחברה אלא לבעל חוב שלה.

מאפייני איגרות חוב

איגרות חוב מונפקות בעיקר על ידי גורמים ממשלתיים, רשויות ציבוריות אחרות וחברות. בנקים ומוסדות אשראי לא מנפיקים אג"ח אלא משתמשים בשטרי הון מאחר שאינם יכולים לשעבד את נכסיהם. האיגרות נמכרות לציבור על–ידי בנקים וסוכני בורסה. עבור הלווים, מהוות איגרות החוב קודם כל כלי לגיוס הלוואות ארוכות-טווח בלי לשנות את מבנה הבעלות בחברה (כפי שקורה בעת הנפקת מניות).

דוגמה לגיוס הון מהציבור ניתן לראות באיגרות החוב שממשלת ישראל הנפיקה כדי ללוות כספים מהציבור (במקום העלאת מיסים) למימון תוכנית ההתנתקות. למדינת ישראל ניתנו ערבויות לאיגרות החוב על ידי הממשל האמריקאי, דבר שהביא לרכישתן על ידי גורמים עסקיים בחו"ל בריבית נמוכה יותר.

את אגרות החוב מחזיקים לרוב גופים מוסדיים (קופות גמל ופנסיה, קופות השתלמות, קרנות נאמנות) עבור החוסכים בהם, תוך שימוש בכספי החוסכים.

מסחר והשקעה באגרות חוב

עיקר המסחר באיגרות חוב מבוצע על ידי גורמים מוסדיים כמו קרנות פנסיה, חברות ביטוח, קרנות נאמנות ובנקים. איגרות חוב נחשבות בדרך כלל ערוץ השקעה בטוח יותר מאשר מניות, עם תשואה נמוכה יותר על ההשקעה. מידת ה'דליקות' של השוק פחותה בהרבה, משום שמספר הגורמים העוסקים בו ואופיים מכתיבים מספר עסקאות נמוך יחסית (בישראל, רק כמה אלפי עסקאות) עם כוונות רווח שמרניות יותר, המונעות במידה רבה בגלל הוודאות שבתשלום ריבית קבוע פעמיים בשנה. למחזיקי איגרות חוב ישנה גם הגנה חוקית מסוימת הקובעת למחזיקים בהן עדיפות במקרים של פשיטת רגל.

עם זאת, איגרות חוב אינן פטורות מסיכון. ערכן של איגרות בריבית קבועה יישחק כאשר הריבית בשוק תעלה. איגרות שבהן יש תשלום מראש, לעומתן, יישחקו בערכן עם עליית הריבית (שכן התשלום כבר בוצע, ולכן לא יהיה עליו רווח ריבית). עליית הריבית תגרום לירידה במחיר האיגרות הקיימות, משום שלמשקיעים תהיינה אפשרויות טובות יותר לקבל ריבית עבור השקעותיהם (לדוגמה, באיגרות חדשות בריבית גבוהה). שינויים במחיר האיגרת משפיעים על קרנות המשקיעות באיגרות כאלו.

בעיה אחרת היא הסיכון שאיגרות חוב יהפכו 'דליקות' אם יחול שינוי בדירוג איגרת החוב על ידי הגורמים המדרגים אותן. הורדה בדירוג עשויה לגרום לנפילת מחיר האיגרת, ובכך להשפיע שוב על קרנות המשקיעות חלק ניכר מהונן באיגרות חוב כאלו.

סיכון שלישי אפשרי קיים במצב בו חברה מחליטה לפדות את האיגרת במועד מוקדם יותר, ובכך כופה על המשקיעים באיגרת מציאת מסלול השקעה חלופי, העשוי להיות טוב פחות. בדרך כלל, פדיון מוקדם כזה מתרחש כאשר שיעורי הריבית נמוכים יחסית, מה שמקשה עוד יותר על מציאת מסלול כזה.

איגרת חוב מוניציפאלית

איגרות חוב המונפקות על ידי רשויות מקומיות, לרוב לשם מימון פרויקטים חד פעמיים (מבני תשתית למשל). מאחר שרשות מקומית אינה תאגיד שאחריותו מוגבלת ויש ביכולתו לפשוט את הרגל, נחשבות אג"ח אלה בעלות סיכון הקרוב לזה של אג"ח ממשלתית. בהקשר זה נציין כי דרך נוספת שנוקטות עיריות למימון היא באמצעות איגוח שהוא מבנה מימוני מורכב.

בדרך כלל נהוג לסווג את איגרות החוב המוניציפליות לשתי קטגוריות עיקריות על פי מקור התקבולים המיועדים להחזר ההלוואות:

1. איגרות חוב עם מקור סילוק המיועד בלעדית לתשלום הריבית והקרן, או בקיצור: אג"ח ייעודיות.

אלו הן איגרות חוב המציינות מקור הכנסות ספציפי של הרשות המקומית, אשר יוקדש מראש לצורך מילוי תנאי התשלומים בגין הנפקת איגרת החוב. איגרות חוב כאלו מקבלות לעתים קרובות כינוי או שם, המציין את אופי מקור המימון להבטחת קיום ההתחייבות של הרשות המקומית המנפיקה.

דוגמאות לאיגרות חוב אלו הן איגרות חוב של בתי חולים, נמלי תעופה, חניונים וכדומה. בכל אחד מהמקרים הללו, הרשות המקומית מייעדת מקור הכנסות מסוים לצורך מילוי התחייבויותיה בגין קבלת ההלוואה .

2. איגרות חוב מוניציפאליות עם מחויבות כללית.

איגרות אלה משעבדות את כלל המקורות של תקבולי הרשות המקומית, כביטחונות למלווים. איגרות אלו מקנות למשקיעים בהן מעין "שעבוד צף" על ההכנסות העתידיות של הרשות המקומית ואף מזכות את מחזיקיהן בעדיפות וקדימות בתביעות כלפי המקורות התקבוליים הכללים שלה.

בארץ מדובר במכשיר פיננסי שטרם נעשה בו שימוש נרחב.

עיריית רמלה, גייסה בשנת 2005 לראשונה 140 מיליון ש"ח באמצעות איגרות חוב מוניציפליות. גיוס זה בוצע בתום עבודת מטה ארוכה שנערכה במשרדי האוצר, הפנים והמשפטים, ובהודעה לעיתונות מטעם משרד האוצר (19.9.05) כונה הגיוס "אבן דרך בתחום של מימון הרשויות המקומיות בישראל". בעקבות עיריית רמלה צעדו עיריות רעננה (150 מיליון ש"ח), יהוד-מונוסון (100 מיליון ש"ח) ואילת (80 מיליון ש"ח) אל הנפקות משלהן (2006).

בעיית הנציג

הפרדה בין הבעלות המצויה בידי בעלי המניות לבין השליטה הנתונה למנהלי התאגיד. הפרדה זו יוצרת את החשש שמנהלי התאגיד, המנהלים את רכושם של בעלי המניות, יעדיפו את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס של בעלי המניות. כנגד היתרון הגלום בחלוקת התפקידים בין בעלי המניות לבין המנהלים מזדקר לו החיסרון בדמותה של בעיית הנציג.

המאפיין הראשון של בעיית הנציג הוא קיומם של ניגודי אינטרסים. בשל ניגוד האינטרסים מתעורר החשש שהנציג יעדיף את האינטרס האישי שלו על פני האינטרס של בעל הרכוש. המאפיין השני של בעיית הנציג הוא קיומו של פער מידע בין בעל הרכוש לבין הנציג. ניגודי האינטרסים, כשלעצמם, אינם יוצרים בעיית נציג אם לבעל הרכוש יש מידע זהה למידע שיש לנציג.

פתרונה של בעיית הנציג מחייב להתמודד עם בעיית ניגוד האינטרסים עצמה או עם בעיית פער המידע והתופעות הנובעות ממנה. בצד ההתמודדות עם בעיית ניגוד האינטרסים עצמה מצוי "התמריץ". דהיינו, ניסיון לגרום לנציג לזהות את האינטרס שלו עם האינטרס של בעל הרכוש. בצד ההתמודדות עם תופעותיה של בעיית פער המידע מצוי "הפיקוח". דהיינו, איסוף מידע על מעשיו של הנציג תוך נקיטת פעולות למנוע ממנו את העדפת עצמו על פני בעל הרכוש.

התיאוריה של בעיית הנציג מלמדת שאין בנמצא תמריץ או פיקוח שיסירו כליל את בעיית הנציג. ניתן לומר כי לעולם לא תהיה זהות אינטרסים מלאה בין בעל הרכוש לבין הנציג. הניסיון לצמצם את בעיית הנציג מחייב השקעה בפיקוח, השקעה במתן תמריצים ובהתקשרות עם הנציג שיתחייב שלא להעדיף את עצמו, ונכונות לשאת בעלויות השיוריות הנובעות מחוסר היכולת לצמצם את כליל את בעיית הנציג ("עלויות הנציג").

3 בעיות הנציג בתאגידים:

1. בין בעלי מניות לבין המנהלים

2. בין בעלי המניות לבין בעלי תביעה אחרים (בעלי אג"ח, בעלי מניות בכורה, נושים)

3. רוב ומיעוט בקבוצת מצביעים     

תאגוד בשלטון בישראל וביו"ש

ביו"ש 23 רשויות מקומיות יהודיות פעילות המאוגדות במועצת יש"ע.

קשיי התפקוד ברשויות המקומיות, ובייחוד הקשיים התקציביים והפוליטיים, העלו באופן משמעותי את היקף הגידול ביוזמות שאלו נוקטות כדי לקדם פרויקטים ומדיניות עצמאית משלהן. באזורי יהודה ושומרון, כמו בשאר המדינה, הדבר יכול לסייע לעצמאות הרשויות המקומיות ולהרחבת האוטונומיה שלהן. ברם, ביהודה ושומרון, כמו ברשויות מקומיות אחרות בארץ, התגלה חוסר היכולת להשתחרר מטבורו של השלטון המרכזי: קרי הממשלה ומשרד הפנים.

הרשויות המקומיות בישראל וביהודה ושומרון נוקטות שינויים מבניים ומקימות תאגידים כחלק ממגמת ההפרטה וכחלק ממגמות גלובליות עולמיות. הדבר בולט בייחוד בהקמת תאגידים עירוניים כלכליים, וכן בתחום תאגידי המים והביוב ובהקמת איגודי ערים. אלה קמו מטעמי ייעול - אך בעיקר כדי לשמש מקור לגבייה והכנסה.

העירייה היא "תאגיד" אשר הוקם על ידי הממשלה באזור גיאוגרפי מסוים לצורך מתן שירות לציבור התושבים באזור זה. מכאן שתאגיד - ובמקרה שלנו רשויות מקומיות - בדרך כלל יהיה מזוהה עם גישה אוטונומית, להבדיל מהתפקיד המסורתי של עירייה כזרוע הארוכה של השלטון המרכזי.

למעשה המושגים שצוינו כאן יש בהם לשרטט את הנעשה בתחום הפיתוח הכלכלי ברשויות

המקומיות.